מהי סרבנות גט?

במדינת ישראל הסדרי  נישואין וגיטין הינם בסמכות הבלעדית של בתי הדין הרבניים. על פי ההלכה, גט הניתן לאישה חייב להינתן מתוך הרצון החופשי של הנותן, כאשר קיימת רשימה מצומצמת ביותר,  אשר מונה את המקרים שבהם ניתן לכפות גירושין על האיש כנגד רצונו.

במקרה והאיש "גירש" את האישה מתוך כפייה שאינה כלולה ברשימה הנ"ל אזי מדובר ב"גט מעושה"  והינו פסול. פירושו של דבר שאם אותה אישה נישאת לאיש אחר, או מקיימת יחסי אישות עם גבר אחר אזי הילדים שנולדים כאמור, הנם ממזרים.

התופעה של אדם, המסרב לגרש את אשתו כאשר היא תובעת גירושין, וכן להיפך, נקראת סרבנות גט. המצב יכול להתדרדר עד כדי ניסיון לסחוט את הצד השני, המבקש להתגרש. סרבן הגט נוטה להעמיד תנאים לא הוגנים ואף לא מציאותיים (הנוגעים לכסף, רכוש ואף משמורת הילדים), שהצד המבקש גט אינו מסוגל למלא, אפילו אם היה מסכים לדרישות המופרזות הללו.

השלכה  קשה נוספת לתופעת סרבנות הגט ניתן למצוא בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, הקובע כי זמן פקיעת הנישואין מוגדר כגירושין או מותו של אחד מבני הזוג. מכאן שאם אחד הצדדים מסרב להתגרש, הנישואים טרם פקעו וחלוקת הרכוש בין השניים אינה מתבצעת. לפיכך, יכול בן זוג למצוא עצמו או את עצמה מחוץ לבית בחוסר כל וללא יכולת להתבסס במקום מגורים חלופי, כיוון שעדיין לא נותק הקשר הרכושי בין בני הזוג.

כיום – אף אחד מבני הזוג לא יכול לגרש את בן או את בת הזוג בעל כורחו/ה. לרוב, גירושין חייבים להיעשות מתוך הסכמת הצדדים. אלא שבכדי למנוע  מצב שבו האיש עגון, כגון במקרה שהאישה נשתטית, אפשר להתיר לו לשאת אישה שניה בהיתר של 100 רבנים, בעוד שפתרון זה לא קיים כלפי האשה באותו מצב.