לקוחות המרכז מספרות על ההצלחה של המרכז והעזרה הרבה שהמרכז מעניק להן:

מכתב תודה

סיפורה של ל'

לאחר עשר שנות נישואין ושלושה ילדים היחסים (שממילא לא היו מדהימים) עלו על שרטון. הוא ניהל נגדי מאבק עיקש על הרכוש ועל המזונות (ממשמורת על הילדים לא היה אכפת לו). בסופו של יום הדירה חולקה חצי וחצי, נפסקו לילדים מזונות (שמעולם לא שולמו) אך הוא עמד בסירובו לתת גט. לפעמים אמר שמעוניין בשלום בית (על אף שחיינו בנפרד לאורך זמן והוא בילה לא מעט עם נשים אחרות) ולפעמים אמר שיסכים לגט אם רק אוותר על חוב המזונות שהלך וטפח.

כך, במשך 17 שנה הוא עמד בסירובו. בשלב מסוים ויתרתי. החלטתי שאין לי כוחות לנהל איתו מאבק, ושאני צריכה להשקיע את כל כוחי בגידול ילדיי האהובים ובשיקום חיי המקצועיים והאישיים. גייסתי את שארית כוחותיי, והקמתי לנו מחדש בית. יצאתי לעבוד ופרנסתי במאמצים רבים ובכבוד את משפחתי. ובכל זאת, על אף שחיי – פחות או יותר – חזרו למסלולם, כל הזמן קוננה בי התחושה שהחופש שלי אינו שלם, שהסיפור אינו נגמר, ושהוא ממשיך להחזיק בי בניגוד לרצוני.

החלטתי לפנות לסיוע. פניתי למספר ארגוני נשים שבסופו של יום הובילו אותי אל מרכז רקמן. צוות המרכז, התגייס לטובתי ונלחם את מלחמתי. כך קרה, שלאחר 17 שנות סרבנות וסחטנות, כנגד כל הסיכויים, קיבלתי את גטי המיוחל. כמובן, על אף העמידה העיקשת על זכויותיי – בחסות ביה"ד לא היתה לי ברירה אלא לוותר על חלק מחוב המזונות שלו כלפיי על מנת לזכות בגט. גם אחרי כל השנים הללו, הסבל והסחטנות שהיו מנת חלקי, נדרשתי לוותר שוב, כדי לזכות בחירותי.

סיפורה של ת'

לאחר שנים ספורות של נישואין, גיליתי שאבי בנותיי הוא אדם קשה וחמום מוח, שאינו נאמן לי או לבנותיו ושפוגע בנו באופן יומיומי. הבנתי שעליי ללכת. החלטתי לשוב לארץ מוצאי, ולחיות שם לצד אחותי ומשפחתה, במקום שבו אני דוברת את השפה ויכולה להתפרנס בכבוד, במקום הכי רחוק שיכולתי לברוח אליו – ממנו. הוא, באופן שלא הפתיע אותי, סירב בתוקף לתת לי גט. על אף שכבר החל לחיות עם אשה אחרת. הוא ידע שלא אוכל להמשיך בחיי, שכן אני אשה שומרת מצוות, וזו היתה דרכו לנקום בי. לאחר נסיונות שכשלו להשיג את הגט, עזבתי עם בנותיי את הארץ.

במשך כמה שנים הוא כלל לא התעניין בבנות או בשלומן, בוודאי שלא שילם מזונות. אני, כבר חשבתי שאצטרך לחיות לנצח כאשה עגונה. אבל אחיותיי ומשפחתי שבישראל לא ויתרו עבורי, ושכנעו אותי לשוב ולהילחם על חירותי. פניתי למרכז רקמן, ושם הסכימו להתגייס למעני ולנסות ולסייע לי. תיק הגירושין נפתח מחדש, ובמסגרתו דרש אבי בנותיי לראות את הבנות. עורכות הדין המליצו לי להביאן לארץ – בכפוף לכך שאקבל את הגט, ועל מנת שהבנות בכל זאת יכירו את אביהן ויהיה להן קשר מסוים איתו. כך עשיתי, ועל אף שהביקור היה די מוצלח והבנות ראו את אביהן מספר פעמים, הוא סירב להוראת בית הדין להיפגש עמי בנוכחות פסיכולוג על מנת להגיע להסכמות בנושא הסדרי הראייה והגט. נסעתי חזרה כלעומת שבאתי, שוב, חשבתי, אשאר בעגינותי.

אבל במרכז רקמן לא ויתרו עליי. על אף שכבר שבתי למקום מגוריי עם הבנות, הצוות המשיך בתביעת הגירושין בביה"ד, וביקש לכפות על אבי בנותיי את הגט. ביה"ד נענה לתביעה, ואכן, לאחר הליך מתמשך וארוך, ודרישות חוזרות ונשנות שלו להסדרי ראייה בלתי מתקבלים על הדעת בתמורה לגט – כאשר איימו עליו במאסר ארוך – סוף סוף ניתן הגט ונשלח אליי לחו"ל.

כיום אני אשה חופשיה, לאחר 8 שנות סרבנות עיקשת, השתחררתי מכבלי הנישואין. כעת, בהיותי בת 30, אני מנסה לשים את העבר הקשה מאחוריי, לטפל ולטפח את בנותיי ככל יכולתי, ובתקווה – למצוא אהבה חדשה.

סיפורה של א'

אשה אחת – א', העזה לבקש לפני 17 שנים להתגרש, עוד בשנת 1996 (!!)

ומאז, 17 שנים, בית משפט אומר – זה שלי, ובית הדין הרבני אומר – זה שלי.

ובאמצע – אשה צעירה, אם ל- 3 קטינים, שמשלמת את המחיר הכבד, שעל כתפיה הצרות וגבה הכפוף מתלאות החיים – מנהלת מדינה שלמה, על ערכאותיה, את "מלחמת הסמכויות".

גם לאחר שראשה הוטח בקיר על ידי בן זוגה ושערה נמשך בחוזקה, גם לאחר שנאלצה לפרנס 3 ילדים בלי שקל אחד למזונות מהאב, גם לאחר שהבינה שזוגיות חדשה כבר לא תהיה לה – עמד הבעל בסירובו ליתן את הגט המיוחל.

עד שבערב פסח ב2013 בעזרתו של מרכז רקמן, קיבלה א' את גיטה ויצאה לחרות.

אומרים שיש רגעים בחיים שלא שוכחים – עבור עו"ד אוסנת קרפלוס זה אחד מהרגעים – סידור הגט של א'. הידיים הרועדות, המזיעות, הפנים הקפוצות ודפיקות הלב החזקות.