נשים שנמצאות במערכת יחסים מתעללת וחוות אלימות במשפחה נמצאות בדילמה – מה יותר מפחיד, להישאר או לעזוב. הבחירה הזו, שיכולה להיראות מהצד ברורה ופשוטה, רחוקה מלהיות כזו.
כמות המשאבים הנפשיים, פיזיים וכלכליים הנדרשת כדי לצאת ממערכת יחסים אלימה היא עצומה.
ישנם מקרים בהם אשה שמביעה רצון לעזוב או מעזה ליזום פרידה יכולה למצוא את עצמה בסכנת חיים (אם לא חמור מזה) – כולנו זוכרות את אסתר אהרונוביץ ז"ל, שנרצחה ע"י בעלה מיד לאחר שקיבל את מסמכי תביעת הגירושין.
המצב מורכב עוד יותר עבור אמהות – פעמים רבות הן מוכנות להקריב את עצמן ולהישאר, כי כך לפחות יהיו קרובות לילדים ויוכלו להגן עליהם. כאשר מגיע רגע שכבר אי אפשר להישאר, והן מעלות את הטענות לגבי האלימות כחלק מהבקשה להתגרש הן נחשפות לסיכונים נוספים:חוסר אמון של מערכת המשפט, פקפוק במניעים שלהן, האשמה שהן מניפולטיביות ו"מנכרות" ועד האפשרות שהמשמורת תילקח מהן.נדרש כאן שינוי.
נדרשת חשיבה מערכתית כוללת ויישום עקרונות למניעה ומאבק באלימות נגד נשים כפי שמוגדרים באמנת איסטנבול, ביניהם – הגדרה אחידה וברורה בחוק לתופעת האלימות במשפחה, התייחסות בחקיקה לצורך בהגנה על ילדים בסכסוכי משמורת במצבי אלימות במשפחה, הכשרות חובה בתחום לאנשי ונשות משטרה, רווחה ומשפט, טיפול מחייב ושיקום גברים שנהגו באלימות. עד שלא יהיה שינוי מדובר ב-lose-lose situation עבור נשים שנמצאות במערכות יחסים מתעללות.
