דיני המשפחה בישראל מפוצלים בין הדין האזרחי לדין הדתי, ובין בית המשפט האזרחי (ביהמ"ש לענייני משפחה) לבין בתי-הדין הדתיים. למרבה הצער, הדין הדתי (בין אם הוא ההלכה היהודית, הדין השרעי, או הדין הדרוזי) הינו פטריארכלי ומפלה נשים לרעה, בהיותו מבוסס על תפישה לא שוויונית בין המינים. מלבד היותו מבוסס על דין מפלה, תחום דיני המשפחה נוגע ישירות בפערים החברתיים-כלכלים הקיימים בין נשים וגברים. וכך, מעבר לנחיתות החוקית שנשים סובלות ממנה במהלך גירושין, היותן הצד החלש על פי רוב מבחינה כלכלית והצד הנושא על פי רוב בטיפול בילדים מוביל לפגיעה קשה בזכויותיהן ובזכויות ילדיהן.
מרכז רקמן פועל לקידום צדק מגדרי לנשים בהליכי נישואין וגירושין; לביסוס דין אזרחי שוויוני בכל ענייני המעמד האישי ובכלל זה בנושאים הנלווים לנישואין וגירושין: רכוש, חלוקת זמני השהות של ההורים עם הילדים, קביעת מזונות הילדים; לביסוס דין המאפשר יציאה ממערכת זוגית ללא עיכוב שרירותי על ידי בן הזוג; וליצירת מציאות השואפת לצמצום הפגיעה ברווחתם של ילדים במהלך ולאחר הגירושין.
בתי הדין הרבניים הינם חלק ממערכת המשפט הממלכתית במדינת ישראל. על-פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין. בישראל ניתן להתחתן רק בנישואים דתיים. בני זוג יהודים המבקשים להתגרש כדין, גם כאלה שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, נזקקים לסידור גט בבית הדין הרבני, מאחר שבידו הסמכות הבלעדית לעניין זה. בתי הדין דנים על-פי "דין תורה", דהיינו המשפט העברי שהוא ההלכה היהודית. דין תורה הינו דין מפלה נגד נשים, ומבוסס על תפישה לא שוויונית בין המינים.
מרכז רקמן פועל לקידום חופש בחירה בנישואין, לשינוי המציאות בה נשים מופלות לרעה בבתי הדין הרבניים, לשינוי המציאות בה נכפה על נשים להתדיין בבתי הדין, ולהגדלת הייצוג של נשים במערכת בתי הדין בתפקידי מפתח מתוך תפישה כי השתלבות נשים במערכת תביא לשינוי ביחס להפעלת הדין כלפי נשים.
במשך שנים האגרות של בתי המשפט למשפחה היו גבוהות יותר מאלה של בתי הדין הרבניים. מצב זה הביא לפגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכות לשוויון ולאפליה מגדרית. במהלך שנת 2018 ולאחר מאבק ארוך שהובילו מרכז רקמן וארגונים נוספים, הסתיימה הסחבת שבפרסום תקנות המשוות את האגרות בין בתי המשפט למשפחה לבתי הדין הדתיים.
במהלך שנת 2018 חוקק "חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות בין-לאומית בתביעה לגירושין והוראת שעה) התשע"ח-2018", המרחיב באופן משמעותי את סמכות בתי הדין הרבניים ביחס לתושבי מדינות חוץ אשר אינם אזרחי ישראל ואין להם כל זיקה למדינה וזאת במטרה לסייע למסורבות גט ברחבי העולם היהודי.
עמדת מרכז רקמן היא שעל אף הרצון לסייע למי שאין בידה להתיר את נישואיה במדינת מגוריה התיקון לחוק מעורר קשיים למול כללי המשפט הבינלאומי הפרטי ועלול להוביל בסופו של יום לפגיעה בזכויות אדם של תושבי חוץ ולסחיטה אפשרית של האשה. ראשית, כללי המשפט הבינלאומי הפרטי אינם מקנים למדינה סמכות להתערב בעניינים מעמד אישי, אלא אם מתקיימת זיקה משמעותית למדינה. שנית, החוק מעניק לבית הדין סמכות רחבה בעניינים הנלווים לגירושין כמו משמורת, מזונות או רכוש, באופן שמעלה חשש לפגיעה באשה. בנוסף, לא הוכנסו לחוק מנגנוני ביקורת מקובלים של שיטת המשפט הישראלי כמו מעורבות של היועץ המשפטי לממשלה בהליך והודעה לבית המשפט העליון.
מרכז רקמן פעל על מנת להכניס שינויים בנוסח הצעת החוק הראשונית שהונחה על שולחן הכנסת על מנת להקטין נזק שיכול להיגרם על ידי הצעת החוק. העקרי ביניהם שהתקבל היה צמצום הרחבת הסמכות רק כלפי תביעות של נשים כנגד גברים לגירושין, היות ומצבן של נשים מסורבות גט קשה לאין שיעור מזה של גברים מסורבים.
אחת ההצלחות הגדולות שלנו בשנים האחרונות היא שריון מקומות לנשים בוועדה למינוי דיינים באמצעות הליך חקיקה. בעקבות החוק שיזמו ח"כ שולי מעולם-רפאלי, עליזה לביא וזהבה גלאון לשינוי הרכב הוועדה למינוי דיינים ובפעילות משותפת איתנו, תיקנה הכנסת בשנת 2013 את חוק הדיינים.
התיקון מבטיח שריון ל-4 נשים מתוך 11 חברי הועדה. בעקבות תיקון זה תוקן בהמשך חוק בתי המשפט כך ש-4 מקומות מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים שורינו לנשים.
בכנסת ה-20 נעשה נסיון לקדם הצעת חוק אשר מעניקה לבתי הדין הרבניים סמכות לשמש כבוררים בנושאים אזרחיים שאינם קשורים לגירושין. עמדתנו היא כי אין לקדם חקיקה זו.
הבעייתיות של ההצעה נובעת מכמה סיבות. בראש ובראשונה, עצם ההרחבה של סמכות של ערכאה שיפוטית המדירה נשים ואינה מאפשרת להן לכהן כדיינות, פוגעת בעיקרון הדמוקרטי היסודי של שוויון.
בנוסף, המצדדים בהצעת החוק טוענים טענה שאינה מדויקת ולפיה להליך הבוררות מגיעים הצדדים בהסכמה, ולפיכך ההשלכות לגיטימיות. ראשית, הסכמה מלאה ואמיתית יכולה להתקיים רק בין שני כוחות שקולים ומאוזנים. מאידך, המציאות מוכיחה כי במקרים רבים תיכפה על צדדים חלשים הסכמה להתדיינות. כך למשל במצבים בהם קיימים יחסי מרות בין הצדדים (עובד ומעביד, למשל) או צדדים שקיים ביניהם פער מיקוח גדול ופער במשאבים העומדים לרשותם (לקוח "קטן" מול חברה מסחרית גדולה, למשל, וכן אישה בהליכי גירושין שנתונה ללחץ באמצעות איום בסרבנות גט).
שנית, הצעת החוק מעלה חשש להסכמה שלא מדעת וללא הבנה מלאה של המשמעות של ההסכמה. האדם הממוצע, ובפרט האדם החילוני הממוצע, לא יבין את ההשלכות של ההסכמה לבוררות בפני בית דין דתי בעניין אזרחי, שכן איננו מכיר את הלכות הדין הדתי בעניינים אלה.
מרכז רקמן ממשיך להתנגד להצעת החוק ולפעול למניעת חקיקתו.
בישראל בהתאם לחוק שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של הילד המחויבים לדאוג לכל צרכיו. האפוטרופוסיות של שני ההורים נמשכת לאחר הגירושין אך יש לקבוע אצל מי מההורים תהיה המשמורת הפיזית של הילד, ואת חלוקת זמני השהות של הילד עם כל אחד מההורים. נושא זה מהווה מקור לסכסוכים מרים בין הורים שלעיתים אף מערבים אינטרסים כלכליים, וזאת על אף שאין חולק כי סכסוכים משפטיים ממושכים משפיעים באופן קשה על ילדים.
קיים ויכוח ציבורי עמוק ביחס לאופן ההסדרה החוקית הראוי בכל הקשור למשמורת ילדים ויחסי הורים ילדים.
מרכז רקמן פועל להביא את עמדותיו בנושאים הללו, המבוססות על ניסיון רב מהפרקטיקה וידע אקדמי רחב היקף, אל קובעי המדיניות.
"חזקת הגיל הרך'" הוא כלל משפטי הקובע כי אם הורים אינם מגיעים להסכמה בעניין המשמורת של ילדיהם, בית המשפט יורה כי ההורה המשמורן עבור ילדים מתחת לגיל 6 הינו האם (אלא אם הובאו בפני בית המשפט נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה).
בשנים האחרונות, בפרט לאחר פרסום מסקנות ועדת "שניט" (ועדה ציבורית שעסקה בנושא) נמצאת חזקת הגיל הרך בלב מחלוקת ציבורית רחבה באם לבטלה כליל, לשנותה או להשאירה על כנה. הויכוח הציבורי גלש למערכת המשפט, וכיום ניתן לראות פערים משמעותיים בהחלטות ופסקי דין של שופטים שונים תחת אותו חוק.
המחלוקת הציבורית הגיעה גם לפתחה של הכנסת. מרכז רקמן התנגד לחקיקה לביטול חזקת הגיל הרך ללא קביעה של חזקה משפטית אחרת בטענה שחוק כזה יביא לפגיעה ממשית בילדים ובנשים. כאשר אין חזקה משפטית התוצאה היא חוסר וודאות שסופו כאוס משפטי. חוסר וודאות משפטית מוביל להגדלה בלתי-נמנעת של התדיינויות בנושאי משמורת הילדים, הסלמת סכסוכי הגירושין, והארכת משך ההתדיינויות. מעבר לכך עמדתנו מבוססת על לקחים שנלמדו ממדינות אחרות ומתוכם עולה שגם לאחר שינויים בכללי הכרעה בשאלת המשמורת עיקר הטיפול נותר בידי האימהות שהופכות לעניות וחלשות יותר כתוצאה מהשינוי. בישראל המצב עלול להיות חמור פי כמה על רקע אי השוויוניות המובנית בדיני המשפחה המאפשרת כוח מיקוח רב יותר של גברים בישראל. בפרט, קיים חשש מפני העצמת הפגיעה הכלכלית, נוכח התמריץ הכלכלי שבתי המשפט למשפחה נותנים לתביעות משמורת משותפת – הפחתה ניכרת במזונות, ללא כלים אפקטיביים להיפרע מאבות שזוכים בהפחתה אך אינם מקיימים את הסדר ההורות. מכאן, שלא ניתן לשנות את כללי ההכרעה ביחס להסדרי ההורות הפיזית ללא הסדרה מחודשת של נושא המזונות בישראל.
אנחנו מציעות לעדכן את ההסדר הקיים תוך שמירה על רווחתם וטובתם של ילדים. אנחנו מציעות להשאיר את חזקת הגיל הרך עד גיל 4 ולהמיר את החזקה עבור ילדים מעל גיל 4 בחזקה משפטית חלופית, הקובעת כי שמירה בקירוב של חלוקת הזמן בין ההורים קודם הפירוד לתקופה שלאחר הפירוד מגשימה את טובת הילד, ושומרת על היציבות בחייו. כמו כן אנו רואות חשיבות רבה במתן משקל משמעותי בכללי ההכרעה בסכסוכי משמורת להגנה על הקטין מפני אלימות ומפני חשיפה לאלימות. אנחנו מאמינות כי מתווה זה ישיג את המטרות החברתיות של הגברת השוויון באחריות ההורית והקטנת הפגיעה בילדים.
אנו נמשיך להגן על עמדתנו גם בכנסת הבאה ולהילחם נגד ביטול מוחלט של חזקת הגיל הרך ללא חזקה חלופית וכללי הכרעה משמעותיים, על מנת למנוע פגיעה קשה יותר בזכויותיהם של ילדים ונשים.
אחד הנושאים המורכבים והטעונים ביותר היום בתחום דיני המשפחה בישראל ובעולם, הוא הנושא של בעיות בקשר בין הורה לילד, המכונה לעיתים 'סרבנות קשר' או 'ניכור הורי'. נושא זה מעלה שאלות מהותיות וכבדות משקל המשליכות על ביטחונם הנפשי, הרגשי והפיזי של ילדים הנמצאים בסלע המחלוקת.
לעיתים, הרצון להבטיח את חידוש הקשר וההעדפה שמקבלת זכותו של הורה לקשר עם ילדו, מביאים לאבחון שגוי של הסתה כסיבה לסרבנות הקשר, לחיוב של ילד להיות בקשר עם הורה אלים ללא כל פיקוח או לשימוש בסעדים קיצוניים לחידוש קשר המערבים אלמנטים של טראומה, כגון העברת משמורת להורה הדחוי, הוצאת ילדים מחזקת הוריהם והעברתם לטיפול הרווחה (בהתאם לחוק הנזקקות).
אנו מאמינות כי תופעת סרבנות הקשר, אשר במקרים מסוימים נגרמת בשל הסתה מצד ההורה המועדף, היא תופעה קשה שיש להתמודד איתה מבחינה משפטית וטיפולית. יחד עם זאת, לאור הסכנות הנשקפות לילדים, בשל חשיפה להורה אלים או בשל שימוש בסנקציות קשות, כל הסדרה של התופעה חייבת להיעשות בזהירות רבה, ותוך מזעור ככל הניתן של הפגיעה בילדים.
עמדתנו היא שכאשר עולות טענות בדבר ניכור הורי, יש להורות על אבחון מקיף בדבר מקור הבעיה בקשר, ורק לאחר קבלת הממצאים לבחון אפשרויות בדבר חידושו. על שלב האבחון לכלול בדיקה מקיפה תוך דגש על בחינת אלימות או פגיעה מכל סוג שהוא כלפי מי מבני המשפחה. כמו כן, גם במקרים בהם נראה על פניו שאין מדובר באלימות, הרי שאין בכך כדי להסיק כי מדובר בהכרח במקרה של הסתה מצד ההורה המועדף, וקביעה זו צריכה להיעשות על בסיס ראיות מהימנות בלבד.
בחודש מאי 2020, פרסמנו נייר עמדה מקיף המתייחס למספר סוגיות עקרוניות סביב תופעת סרבנות הקשר, ביניהם: ההיסטוריה וההתפתחות של המונח "ניכור הורי"; מקומו של עיקרון טובת הילד במסגרת סכסוכים הנסובים סביב חידוש קשר בין הורה לילד; פתרונות קיצוניים בהם נעשה שימוש כיום לצורך חידוש קשר בין הורה לילד; היעדר מומחיות בניכור הורי בעולם הטיפול, והסיכון שבמינוי מומחה על סמך הגדרה זו.
לעיון בנייר עמדה של מרכז רקמן בנושא "סרבנות קשר וניכור הורי: רקע תאורטי, אבחון ושיטות טיפול בראי עיקרון טובת הילד"
תשלום מזונות הוא אחד מהמרכיבים המהותיים ביותר לשמירה על מסגרת חיים יציבה עבור הילדים במצב של גירושין בין ההורים ולמניעת עוני של ילדים לאחר גירושין. בישראל המזונות נקבעים לפי הדין האישי של בני הזוג (הדין הדתי). הן בתי הדין והן בתי המשפט הפוסקים ביחס למזונות כפופים לדין הדתי בהתאם לפרשנות שניתנת לדין זה.
לדאבוננו, פעמים רבות אנו נתקלות בפסיקות הנוגעות בתשלום מזונות שאינן תואמות את המציאות של חלוקת התפקידים בין בני הזוג המתרגמת לנשיאה בנטל הכלכלי של גידול ילדים או בכאלה שאינן מכובדות על ידי החייב.
מתוך כך, פעילותנו מרוכזת בניסיון להסדיר את התחום ולוודא כי גובה המזונות והרציפות יתקיימו בצורה מיטבית כהגנה על הצד החלש כלכלית ועל טובת הילד. התפישה ההוליסטית לחישוב מזונות אותה אנו מציעות מבוססת על ההכרה בכך שהמצב הכלכלי של הילד מושפע ישירות ממצב התא המשפחתי כולו, וילדים לעולם אינם מתקיימים במנותק מהתא המשפחתי בו הם חיים. לכן, יש לחתור למצב בו גם לאחר פיצול התא המשפחתי לשני התאים המשפחתיים של הילדים תהיה יכולת קיום של מחייה הולמת.
בנוסף, אנו שותפות לקואליציה להבטחת תשלום דמי מזונות ילדים אשר שמה לעצמה למטרה לקדם שינוי בחוק המזונות – המוסד לביטוח לאומי, באופן אשר יאפשר לאימהות החד-הוריות להתפרנס בכבוד ולפרנס את ילדיהן, וזאת מבלי לוותר על דמי המזונות אשר נפסקו לילדים וחיוניים עבור הוצאות מחייתם.
בהתאם לפקודת פשיטת הרגל, אם חייב בפשיטת רגל צריך לשלם מזונות, על ההורה המשמורן הזכאי לתשלום המזונות להגיש בקשה לבית המשפט שדן בפשיטת הרגל לקבלת הקצבה של סכום כסף לצורך מזונותיו. בית המשפט מצדו, אינו כפוף לסכום המזונות שנקבע בפסק דין המזונות בעת קביעת ההקצבה.
מצב זה פוגע בזכויות של ההורה המשמורן ובילדים של החייב שאינם מתגוררים עמו. הפגיעה בזכויות באה לידי ביטוי במקרים שבהם הזכאים לא מודעים לפשיטת הרגל של החייב ולומדים על כך רק בעקבות הפסקת תשלום דמי המזונות. בנוסף, ההורה המשמורן נאלץ לשאת בעלויות המשפטיות של יזום וניהול הליך לקציבת המזונות ובכלל זה שכירת שירותי עורך דין, וזאת לאחר שכבר ניהל הליך בעבר לצורך קבלת המזונות. לאורך ההליך, שיכול להמשך חודשים ארוכים, המזונות אינם משולמים. העומס הכלכלי שמוטל על ההורה המשמורן כאשר נפסק תשלום המזונות הוא לעתים בלתי אפשרי ועלול להוביל גם אותו לפשיטת רגל, במיוחד לאור העובדה שבמקרים רבים הפיגור בתשלומי המזונות מתחיל כבר עם התדרדרותו הכלכלית של החייב, עוד טרם מתן צו הכינוס.
.
במסגרת חקיקת חוק "חדלות פרעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2018", אשר החליף את פקודת פשיטת הרגל במטרה לייצר רפורמה בתחום כולו, הצלחנו להביא לתיקון המצב. בהתאם לסעיף 179 לחוק החדש הליכי חדלות פרעון לא יפסיקו את תשלום המזונות וילדי החייב לא יפגעו עקב כניסתו של הורה להליך חדלות פירעון. החוק צפוי להיכנס לתוקף בספטמבר 2019.
לפי דיני המזונות בהלכה היהודית החובה העיקרית והמרכזית לתשלום מזונות ילדים מוטלת על האב. הטלת מלוא החבות למזונות על האב במצבי משמורת משותפת מפלה את האב ולכן נדרשה התאמה של הדין למצב זה.
בכדי להביא לפתרון המצב ולהאחדה של דיני המזונות, הוקמה בשנת 2006 "ועדת שיפמן" שקבעה כי יש לבטל את הזיקה לדין האישי הדתי ובמקום, להטיל את האחריות והחובה לתמוך כלכלית בילד באופן שווה על שני ההורים, וזאת בהתאם ליכולת הכלכלית של כל אחד מהם ובהתחשב במידת הטיפול שכל הורה מעניק לילד (משך הזמן שבו הילד שוהה עם כל אחד מההורים). על אף שהעקרונות שהניחה הועדה מקובלים וסבירים, אנו סבורות כי נדרש תיקון מהותי באופן יישומם על מנת ליצור פתרון ראוי לשאלת קביעת סכום המזונות.
למרות חלוף השנים מסקנות הועדה לא יושמו באמצעות חקיקה מתאימה וכתוצאה מכך הלכה וגברה השונות בפסיקות בתי המשפט במצבים של משמורת משותפת.
ביולי 2017 פסק בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 הלכה תקדימית בנושא המזונות במשמורת משותפת. השאלה המרכזית עליה נסב פסק הדין הייתה מהי הפרשנות הראויה לדין העברי ביחס לילדים בין הגילאים 6 עד 15. בסופו של יום הגיע בית המשפט למסקנה כי עבור ילדים בגיל זה מקור החיוב בדין ההלכתי הוא מדיני צדקה ולכן נטל המזונות של ילד המצוי בהסדר של חלוקת זמני שהות שווה או קרובה חל בשווה על ההורים, בהתאם להכנסתם הפנויה. בנוסף לקביעה זו פסה"ד, המציע, כמנגנון ברירת מחדל, ניהול מרכזי של ההוצאות שאינן נוגעות לקיום יום יומי על ידי "הורה מרכז". בית המשפט מציע למעשה חלוקה בין הוצאות תלויות זמני שהות לכאלה שאינן תלויות שהות.
לקריאות הניתוח המלא של פסק הדין על ידי מרכז רקמן
התפישה הרווחת היום לחישוב מזונות ילדים מתמקדת ב-"עלות השולית" של גידול הילד.ה, כלומר אותה תוספת להוצאות התא המשפחתי שנוצרת עם היווספות הילד.ה למשפחה. הבעיה בבסיסה של
שיטה זו היא שהיא לוקחת כמובן מאליו את כל אותן הוצאות שהורים נדרשים להוציא גםללא הילד.ה, למשל שכר דירה וחשבונות, ומתייחסת אליהן כאילו הן מובטחות וכבר שולמו. התפישה הזו מתעלמת מכך שהוצאות אלה הכרחיות גם הן כדי לספק את צרכי הילד.ה. לכן,
אם אין למשק בית יכולת לעמוד באותן הוצאות בסיס, גם הילד.ה יפגעו.
לעומת זאת, התפישה ההוליסטית אותה מציע מרכז רקמן בשיתוף פרופ' גוטליב וד"ר נעמי פרידמן-סוקולר, מבוססת על ההכרה בכך שהמצב הכלכלי של הילד מושפע ישירות ממצב התא המשפחתי כולו,
וילדים לעולם אינם מתקיימים במנותק מהתא המשפחתי בו הם חיים. לכן, יש לחתור למצב בו גם לאחר פיצול התא המשפחתי לשני
התאים המשפחתיים של הילדים תהיה יכולת קיום של מחייה הולמת.
כדי להבטיח את טובת הילד, יש לשאוף לרצף והמשכיות בחיי היומיום, גם ביחס למציאות החיים לפני הפירוד וגם מבחינת השוואה בין שני התאים לאחר הפירוד. התפישה ההוליסטית חותרת להשוואה זו,
תוך הכרה בפערים שייתכן ונוצרו בין ההורים במהלך חיי המשפחה, למשל במצבים בהם אחד מבני הזוג ,מבחירה או כפיה, הקדיש חלק ניכר מזמנו לטיפול בילדים וכתוצאה מכך השתכר פחות מבן הזוג האחר שהקדיש זמן רב יותר לעבודה. התפישה המוצעת נותנת ביטוי לכך שפערים אלה לא מצטצמצים עם הפרידה אלא עלולים אף להתרחב. לכן, אין לראות בשני משקי הבית שנוצרים בעקבות הגירושין כמנותקים לחלוטין האחד מן השני.
לפי השיטה ההוליסטית, על חישוב המזונות לדאוג לכך שסך הכנסות משק הבית טרום הפירוד יבטיח מחייה הולמת לשני משקי הבית הנוצרים בעקבות הגירושין, תוך איזון ומניעת פער קיצוני ביניהם.
לנייר העמדה המפורט בנושא – מזונות ילדים: תפישה הוליסטית של מחיה הולמת
לבתי הדין הדתיים יש סמכויות מקבילות לאלו של בתי המשפט לענייני משפחה לשם הכרעה בנושא חלוקת רכוש בין בני זוג. בן זוג החפץ בכך יכול להקדים ו"לכרוך" לתביעת הגירושין שלו בבית הדין את ענייני הרכוש ולכפות על בן הזוג השני התדיינות בנושא הרכוש בבית הדין הרבני. למרות שבית הדין הרבניים מחויבים, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, להכריע בענייני רכוש לפי הדין האזרחי אנו עדות שוב ושוב להכרעות של בתי הדין שאינן עולות בקנה אחד עם מהות הדין האזרחי.
מרכז רקמן פועל לביסוס הסמכות והדין האזרחי בענייני רכוש ולמען חלוקה שוויונית של הרכוש בין בי הזוג.
בשנים
האחרונות במחלוקות על רכוש בין בני זוג נדרש בית הדין הרבני לפסוק לפי הדין
האזרחי, שאינו מאפשר להביא בחשבון בגידה בסכסוכי רכוש. כלל זה נקבע לפי "הלכת
בבלי" – פסק דין שנתן בג"צ בשנת 1994 שקבע כי הדין הדתי הוא הקובע
בענייני נישואים וגירושים, אך בכל הקשור לחלוקת רכוש בין בני הזוג הדין האזרחי הוא
המחייב. הדין האזרחי קובע כי ההתנהגות המינית של הצדדים אינה נוגעת לסכסוך על
רכוש, וכי "אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות
במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג".
בשנת 2018,
ניתנה החלטה בבג"צ שהשאירה על כנה החלטה קודמת של בית הדין הרבני הגדול,
במסגרתו הוחלט למנוע מאישה זכויות ברכוש בשל טענה ביחס לבגידת האשה, וזאת בתום קשר
נישואין של 30 שנה.
בדיון
נוסף שהתקיים בתיק בבג"ץ, בהרכב מורחב, בו ייצג מרכז רקמן את האשה, ביחד עם
עורך דינה, נפסק כי אין מקום לערב את שאלת הנאמנות המינית בין בני זוג (בגידה) בחלוקת
הרכוש המשפחתי. בכך הפך בג"ץ את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול והשיב לאשה
את זכאותה לקבלת חלקה בדירת המגורים.
אנחנו
מברכות על כך שבית המשפט העליון קבע בצורה ברורה כי שאלת הנאמנות המינית מנותקת משאלת
הרכוש, שהיא שאלה אזרחית לחלוטין.
משמעותו
של פסק הדין הינה עצומה. בית המשפט העליון הכיר בכך שזכותה של בת-הזוג למחצית
הדירה התגבשה לאורך חייהם המשותפים של בני הזוג ואינה ניתנת לשלילה רטרואקטיבית. בכך
הגן בית המשפט על זכויות בנות ובני-הזוג החלשים, שעל פי רוב באים לנישואין ללא
דירה ועליה הם מסתמכים לאורך שנות הנישואין הארוכות.
