"את לא יכולה להגיד שהוא מכה אותך, אין לך סימנים".
המשפט הזה, שאמרה לי פעם אישה שפנתה למרכז רקמן, מהדהד בי עד היום. היא חיה בפחד מתמשך. היא שתקה, משום שלא היו לה "ראיות". אבל אלימות אינה חייבת להשאיר סימנים על הגוף. אפשר לשבור אדם בלי לגעת בו. אפשר להרוס משפחה שלמה באמצעות מילים, שליטה כלכלית ובידוד מתוכנן.
ובכל זאת, בישראל של 2025 עדיין אין בחוק הגדרת אלימות במשפחה. זוהי מציאות משפטית קשה. קיימים חוקים למניעת אלימות במשפחה ולענישה על תקיפה ואיומים. אך בפועל, השיח והטיפול מתמקדים בעיקר באלימות פיזית. אלימות נפשית, כלכלית ושליטה בכפייה כמעט ואינן זוכות להכרה מספקת.
כמנכ״לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר־אילן, אני פוגשת מדי יום את המחיר של היעדר ההגדרה הזו. נשים חיות בפחד מתמשך. ילדים נפגעים מאלימות כלכלית או נפשית, אך אינם מוכרים כנפגעים. המערכת מתמקדת במה שקל למדוד – חבורות, סימנים ותלונה במשטרה.
אך אלימות איננה רק מכה. היא גם שליטה, השפלה, מניעת משאבים, ניתוק חברתי ואיומים סמויים. אלה פגיעות שמלוות את הקורבן שנים. בעולם כבר הבינו זאת. האו״ם מגדיר אלימות כפגיעה בשלמות הפיזית או הנפשית, גם ללא סימן חיצוני. מדינות רבות הרחיבו את החקיקה כך שתכלול אלימות נפשית, כלכלית ושליטה בכפייה.
היעדר הגדרת אלימות במשפחה אינו רק כשל משפטי. יש לו השלכות חברתיות וכלכליות כבדות. העלויות כוללות טיפול רפואי ונפשי, רווחה, אכיפה, אובדן תעסוקה ופגיעה בדור הבא. מעבר למספרים, זהו סיפור של אנשים, משפחות וילדים שגדלים במציאות של פחד.
הגדרה ברורה ורחבה לאלימות במשפחה היא צעד הכרחי. היא תאפשר לנפגעות ולנפגעים לזהות את הפגיעה ולקרוא לה בשם. היא תסייע למערכות המדינה לפעול בשפה אחידה, משלב המניעה ועד הטיפול והשיקום.
זהו אינו רק תפקידם של מקבלי ההחלטות. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לפעול: לזהות סימנים, לדבר, לתמוך, לשתף ולהצטרף לשיח הציבורי.
האישה שפנתה אלינו, זו בלי ה"סימנים", בונה היום חיים חדשים. היא מזכירה לי מדי יום למה אנחנו נאבקים על ההגדרה הזו. כי בלי מילים – אין הכרה. ובלי הכרה – אין שינוי. הגיע הזמן לקרוא לאלימות בשמה, בכל צורותיה.
לקריאת הכתבה המלאה בישראל היום – לחצו כאן.
