כתבה חשובה מאוד של טובה צימוקי, נעם ברקן והדר גיל-עד בנושא התנהלות בתי המשפט למשפחה פורסמה בסוף השבוע (20.8.21) בידיעות אחרונות. שלוש נקודות בעייתיות בהתנהלות של בתי המשפט למשפחה עלו בכתבה. אלה הם גם אותם שלושה נושאים שאנחנו, במרכז רקמן, עוסקות בהם באינטסיביות בשנים האחרונות –
נקודה מס' 1 – תיקי משפחה בישראל מתנהלים בדלתיים סגורות וחל עליהם איסור פרסום. כתוצאה מכך מרבית פסקי הדין אינם מובאים כלל לידיעת הציבור. האיסור תקף גם לגבי חוקרות.ים כך שאין אפילו אפשרות לבצע מחקר אקדמי מקיף בתחום דיני המשפחה בארץ. בהחלט לא תקין. בשנה שעברה עתרנו לבג"צ, בשם שלוש.ה חוקרות.ים בכירות.ים (פרופ׳ סילביה פוגל-ביז׳אווי, פרופ׳ צבי טריגר, וד״ר שרון שאקרג׳י), ולמרות שהשופטים הסכימו עם העותרות.ים כי המצב בעייתי, הם הותירו לצערנו, את האיסור על כנו.
נקודה מס' 2 – הקושי של מערכת בתי המשפט למשפחה להתמודד עם מצבים שבהם מתעורר חשד לאלימות במשפחה. אומרת פרופ' רות הלפרין-קדרי: "מערכות הרווחה והמשפט לא מסוגלות לקבל את העובדה ששיעור הפגיעות המיניות בילדים ובמשפחה או של אלימות במשפחה הוא מאוד גבוה ויש חוסר אמון בסיסי מול טענות כאלה. ברגע שהן מועלות במסגרת גירושים זה מיד הופך את האמהות, שהן אלה שלרב מעלות את הטענות – לחשודות מיידיות בבדיה שנועדה לנכר את האב מילדיו. מחקר אמריקאי שמיפה אלפי תיקי גירושים בהם הועלו טענות של אלימות במשפחה או פגיעות בילדים מעלה שביותר ממחצית מהמקרים האם תאבד את המשמורת על הילד. זה מוביל עורכות ועורכי דין לייעץ לנשים לא להתלונן. גם אין פרוטוקול מסודר לבחינת טענות של אלימות או פגיעה בילדים. מבחינת שופטי המשפחה אם הליך פלילי מסתיים ללא הגשת כתב אישום הם יאמרו שזה מעיד על כך שהאם מנסה לנכר את הילדים מהאב. יש מצבים רבים שהבטחת קשר עם האב, מבחינת השופטים, מצדיקה השמה בפנימייה והוצאת ילדים מבית האם המיטיב. זוהי בעצם הפקרה או תפיסה מאוד צרה ובעייתית של טובת הילד".
לעניין האלימות במשפחה, במיוחד סביב סכסוכי גירושים, אנחנו מקדישות מאמץ וזמן רב. פרסמנו נייר עמדה מקיף בנושא סרבנות קשר וניכור הורי : רקע תיאורטי, אבחון, ושיטות טיפול בראי עקרון טובת הילד. במקביל, שלחנו פניה דחופה והתייחסות לנוהל שפרסמה נשיאת בית המשפט העליון לגבי טיפול במקרים בהם יש חשש לפגיעה במוגנות ילדים והבטחת קשר בין הורים לילדיהם (נוהל "ניכור הורי"). בפנייתנו הדגשנו, ביו השאר, את החשש מפני טשטוש טענות על אלימות כלפי נשים וילדים ומתן קדימות לטענות על "ניכור הורי".
נקודה מס' 3 – מינוי מומחיות.ים. המומחיות.ים הממונות.ים ע"י בתי המשפט נדרשות.ים לתת חוות דעת בסוגיות מורכבות ורגישות ביותר בתחום המשפחה. "בית המשפט מאוד נסמך על חוות הדעת הזו", מציינת פרופ' רחל לב ויזל בכתבה. לכן, מטרידה מאוד ואפילו מסוכנת המציאות שארגוני סיוע ומי שעוסקים בתחום נתקלים בה – חוסר בהכשרות מתאימות למומחים, אין הפרדה בין מומחים מאבחנים למטפלים (אותה מומחית יכולה להיות זו שממליצה על טיפול וגם להיות זו שמטפלת), מומחים מטעם עצמם המספקים חוות דעת בתחום שהוא מחוץ למומחיותם המקצועית והרשמית ועוד. "המדינה צריכה לקחת אחריות על המומחים שבית המשפט נסמך עליהם, לא יתכן שהורים יישלחו למכונים ולמומחים וישלמו עשרות אלפי שקלים", מסכמת פרופ' לב-ויזל, ואנחנו מצטרפות לכל מילה.
מאחורי המילים הכתובות והפעילות המאומצת של ארגוני נשים וא.נשי אקדמיה לשנות את המצב נמצאות משפחות, נשים וילדים שגורלן נתון בידי מערכת בתי המשפט למשפחה. את הסיפורים שלהן.ם תוכלו לקרוא בכתבה. אנחנו מודעות למציאות המורכבת בה פועלים בתי המשפט למשפחה בישראל ולקשיים המערכתיים והתקציביים שמלווים את עשייתם. ברור לנו שכוונתן.ם של כל העוסקות.ים במלאכה טובה. עם זאת, הסיפורים המוצגים בכתבה, ואחרים שמגיעים אלינו, ממחישים שהמצב לא יכול להמשיך כך וכי השינוי במערכת צריך להתחיל ולקרות עכשיו.
