עמדת מרכז רקמן בנושא סרבנות קשר ו"ניכור הורי" צוטטה בהרחבה בכתבה בנושא הסלמת סכסוכים בין הורים שפורסמה בעיתון "הארץ":
"ניכור הורי" הוא מצב שבו נגרם נתק בין הורה לילד בשל הסתה שיטתית, מגמתית ומכוונת מצד ההורה השני. זה מצב קיצון, וכשהוא מתרחש, הוא דורש תגובה טיפולית ולעתים משפטית, ומובן מאליו שהוא מזיק לילד לא פחות מכפי שהוא מזיק להורה המנוכר. אלא שלפי גורמים המעורים בנושא, בהם גם מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, המשתייך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, התופעה נדירה יחסית לתופעה רחבה הרבה יותר, והיא השימוש לרעה שנעשה במושג הזה על ידי אחד ההורים, והירתמות מערכות החוק להתעללות, שפוגעת בהורה ובילד.
כך כותבים במכון רקמן, בנייר עמדה שהוציאו לאחרונה: "ישנם גורמים שכיחים הרבה יותר לסירובו של ילד לקשר עם אחד מהוריו, בהם גילו ומאפייניו של הילד, יכולת הורית נמוכה, התעללות ואלימות מצד ההורה הדחוי". כלומר, לעתים הילד לא מסכים להיפגש עם אחד מהוריו מסיבות שונות (הגרועה שבהן היא שההורה ה"מנוכר" לכאורה הוא הורה פוגעני) ולא בגלל שההורה השני מסית אותו נגדו. אבל למרות זאת, כותבים ברקמן, "במצב זה, בו חידוש הקשר הינו בבחינת חזות הכל, נשקפת במקרים מסוימים סכנה אמיתית לילדים, למשל בשל חשיפה להורה אלים או בשל שימוש בסנקציות קשות כגון העברת משמורת והוצאת ילדים למקלטים, אשר משמעותה פגיעה חמורה בילדים העולה על כל תועלת".
כלומר, מתוך מוטיבציה לחדש את הקשר, הרווחה ובית המשפט פועלים באופן כזה שפעמים רבות ילדים נאלצים לשהות עם הורה פוגעני ואלים, והמשמורת אף מועברת אליו, או שילדים מוצאים מהבית למרות שיש לפחות הורה מיטיב אחד, רק בגלל חשד לא מוצדק לניכור הורי. הפתרונות הללו זוכים, לפי נייר העמדה, לביקורת נוקבת בקרב חוקרים ואנשי מקצוע בתחומי המשפט והטיפול. "לא זו בלבד שיעילותם טרם הוכחה מבחינה מדעית ואמפירית, אלא שהם עלולים לגרום לילדם נזק פיזי ופסיכולוגי חמור ובלתי הפיך, ובמקרים מסוימים אף לסכן את חייהם", נכתב שם.
ברור שנתק בין ילד לאחד מהוריו הוא דבר נורא ובלתי רצוי, אבל לפני שזועקים "ניכור הורי" יש לברר היטב, באמצעות גורמים טיפוליים מוסמכים ונטולי פניות, ממה הוא נובע, ולהעניק טיפול המותאם למצב העניינים האמיתי."
